פסק-דין בתיק עפ"ת 62250-01-12

ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו [כב' השופט י. צימרמן], אשר לאחר שמיעת ראיות הרשיע את המערער בעבירה בניגוד לתקנה 26 (2) לת"ת, במקום העבירה בה הואשם, של נהיגה בשכרות.

בית משפט קמא עשה שימוש בסעיף 184 לחסד"פ, אם כי לא ציין עובדה זו בפסק הדין, ולאחר שמצא, למעשה, לזכות את המערער מעבירת השכרות, הרשיעו בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בשל ראיות אחרות שהיו בפניו. באותן ראיות מנה בית משפט קמא את אופן נהיגתו של המערער עובר לעיכובו ע"י השוטרים, ריח אלכוהול חריף אשר נדף מפיו.

המערער הודה בשתיית מספר בקבוקי בירה, אם כי לא יכול היה לנקוב במספר, ואף נכשל כישלון חלקי בבדיקת מאפיינים. כל אלה אפשרו את החלטתו של בית משפט קמא ואין מקום להתערב בקביעה, כי נהג תחת השפעת משקאות משכרים.

ב"כ המערער טען בערעור, מוטב היה ולא טוען כך, שבית משפט קמא לא אפשר למערער להעיד על דוכן העדים, ואף זקף זאת לחובתו במסגרת הנסיבות אשר הביאו להרשעה.

העובדות הן שב"כ המערער הוא זה שהתייאש מהעובדה שהמערער לא הובא ע"י אנשי הליווי משב"ס עת היה עצור בעניין אחר, וויתר על העדתו של המערער, ולכן אין יכול "לנצל" עובדה זו כעילת ערעור.

בית משפט קמא גזר לו למערער עונש של פסילה בפועל בת 15 חודשים, פסילה מותנית, מאסר מותנה ומאסר בפועל של חודשיים מאחורי סורג ובריח. טענת ב"כ המערער הינה, לעניין הפסילה, שמדובר בפסילה שאיננה מידתית לטיב העבירה שעבר המערער ואינני מקבל את הטענה מן הטעם הפשוט, שמדובר במי שזה מקרוב עבר עבירה נוספת מאותו סוג, עבירה של שכרות עליה נדון בנפרד, לכן, גם אם הורשע בעבירה הקלה יותר מבין העבירות הקשורות לנהיגה ואלכוהול, פסילה בפועל של 15 חודשים בלבד איננה ענישה מחמירה.

באשר לעונש המאסר, טוען ב"כ המערער טענה משפטית הנמצאת בסעיף 22 ב' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, על-פיה, מי שמורשע בעבירה כשהיסוד הנפשי שלה הוא אחריות קפידה, אין בית המשפט רשאי להטיל בשלה עונש מאסר, ככתוב בסעיף 22 (ב): "... לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה..." ובהמשך, בסעיף 22 (ג) לעניין אחריות, עפ"י סעיף זה: " לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות".

באשר לעצם השליחה למאסר, אדם אשר הורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, בוודאי לתקופה של חודשיים ימים, כאשר מדובר במי שאין עסקינן בכישלון בודד שלו בתחום, מדובר בענישה ראויה, בוודאי בענישה שאין אפשרות לומר עליה שהיא נובעת מטעות בולטת המצדיקה התערבות של הערכאה הדיונית.

בשאלה המשפטית, אחזור על שאמר בית המשפט העליון יותר מפעם אחת, בין היתר ברע"פ 26/97, בעניין לקס נ' מדינת ישראל, וברע"פ 3551/04, תומר אזולאי נ' מדינת ישראל, והמשמעות היא, כנאמר בדין, שרק כאשר במעשה הספציפי עליו מורשע הנאשם, ההרשעה המבוססת על מצב נפשי של אחריות קפידה לא ניתן לשלוח למאסר. בענייננו, כשאדם נוהג אחרי ששתה מספר כוסות משקה חריף, כאשר הוא נוהג כשהוא מודע למצבו, הוא מודע לעובדה ששתה. כאשר הוא נגוע ביתר העובדות, אשר הביאו את בית המשפט קמא לקבוע שהוא נהג תחת השפעת משקאות משכרים, בוודאי היה לפחות במצב נפשי של רשלנות, ולכן, אין טענה זו מתאימה לתיק זה והיא נדחית.

הנני אפוא דוחה את הערעור, הן באשר להרשעה והן באשר לגזר הדין.

באשר לבקשתו של ב"כ המערער שאתקן את גזר הדין במישור הטכני של קביעה, האם עונש המאסר ירוצה בחופף למעצר, וכך גם באשר לתחילת מועד הפסילה, בית המשפט לתעבורה קבע את דברו, מה שלא קבע קובע הדין, וגם בכך אינני מוצא להתערב.

הערעור, על כל חלקיו, נדחה.

<#6#>

ניתנה והודעה היום ז'  אדר תשע"ב, 01/03/2012 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי: נופר דוידי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: